ארגון מגדלי הירקות
חיפוש באתר
 
   
עוד באתר
 
תקשורת
עובדים וכוח אדם
ביטוח
יצוא ויצואנים
תעשייה
בשווקים וברשתות
בטיחות
על הפרק
ירקות ובריאות
תפקידים מנויים ופרסים
מן העולם
כותבים על יוסטה
אתרים מומלצים
הוועידה ה-14

משוט בארץ הירקות

עמוד הבית>תקשורת>משוט בארץ הירקות

 

 

לרגל הוועידה ה-14 של ארגון מגדלי ירקות ומלאת 75 שנה להקמת הארגון,ניתנה זכות הדיבור למגדלים, חברות ומפעלים מרחבי הארץ,

בנושאים העומדים על סדר יומם של מגדלי הירקות.

 

 

מרדכי פרג', רנן

מרדכי פרג', בן 59, הגיע לארץ ממצרים בהיותו בן שנה, נשוי ואב ל-3. שני הבנים קצינים בכירים בצה"ל. מושב רנן, שליד אופקים, נוסד על-ידי עולים ממצרים.

בזמנו היה לו משק מעורב, עד לפירוק המכסות. גידל תפוחי-אדמה, בצל לשוק המקומי ופלפל לתעשייה בכמויות גדולות, עד שיום אחד "נפל" עם נפילתם של מפעלי שימורים באזור, ומאז החליט שיותר לא יעבוד בתעשייה.

נכון להיום, יש לו 50 דונם חממות ובתי רשת. מגדל עגבניות לשוק המקומי בלבד: "אני יכול להעיד על עצמי, ש-24 שעות ביממה אני חושב על העגבניות ואני מסתובב סביבן ומטפח אותן, כדי שירגישו טוב וישגשגו. אני מגיע ליבולים יפים. 35 טונות לדונם בממוצע".

שותל עגבניות בבתי רשת בחודש מרץ ומתחיל לקטוף במאי עד דצמבר, בסך הכול, במשך 7 חודשים. בחממות מתחיל לשתול באוגוסט, ותחילת הקטיף באוקטובר. עם סיום הקטיף, לקראת סוף יוני, עוקר, מחטא את הקרקע ומכין את החממה לעונת עגבניות נוספת. ככה שלמעשה יש לו עגבניות לאורך השנה כולה. עובד עם שתילים מוכנים.

אשר למים, למרדכי אין את כמויות המים שלהן הוא נדרש, והוא קונה כמות נוספת להשלמה. "יש מושבים שלמים באזור שלנו שיש בהם חקלאים פעילים בודדים והקצבת מים גדולה, והם מוכרים אותה לחקלאים כמוני שרוצים לעבוד ולגדל. השיטה הזאת לא בסדר".

בעיה אחרת שמטרידה אותו היא המחסור בעובדים תאילנדיים. יש לו ויזות אבל אין תאילנדים, כי השמיים סגורים.

במושב רנן יש עדיין 50 חקלאים פעילים מתוך 80 משקים. כל משק קטן יחסית - 25 דונם, ולכולם חסרים מים. נוסף לזה החקלאות בשנתיים האחרונות קשה. "לפני שנתיים נפגעתי פגיעה קשה מהקרה. הייתי מבוטח. את הפיצוי קיבלנו לפי הנזק היחסי, כך שזה מכסה חלק מהנזק. אני כמובן אמשיך לבטח ואני ממליץ לכולם להמשיך לבטח, כי לא הייתי רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מבוטח..."

מרדכי עובד לבד במשק. יום העבודה שלו מתחיל בשעה 6 בבוקר ומסתיים בשעה 6 בערב. הוא מרסס, עושה את כל פעילות הטרקטורים, כי חבל לו על הזמן של עובד.

בנוסף, מרדכי חבר הנהלה במושבי הנגב, חברה שמנהלת 150,000 דונם חקלאיים של 34 מושבים.

אשר לדור המשך, אחד מבניו של מרדכי בונה לו בית ברנן ומתכוון ורוצה לחזור לחיות במושב. "הממשלה צריכה לחשוב טוב ולמצוא דרך איך מחזירים חיילים משוחררים למושב, למשק, להורים המתבגרים, כדי לחזק ולפתח את כל האזור. לטובת כולנו".

מרדכי לא שוכח לציין לטובה את עבודת הארגון הנפלאה לטובת החקלאים, ומסיים בכל הכבוד.

 

 עופר טרבלסי, שרשרת

עופר טרבלסי בן 49, נשוי + 7 ילדים, "שישה בנים ובת אחת" הוא מפרט, יליד מושב שרשרת. להוריו היה משק חלב וביצי מאכל, לאחר משבר בחלב עברו לגדל פטמים, לאחר משבר בפטמים הפכו מובטלים ויצאו לפנסיה. מוצא משפחתו מטוניס. להוריו היו 11 ילדים, בן אחד נהרג במלחמת יום הכיפורים והאחרים מתגוררים במושב או באזור.

"אני, בעיקרון, מגדל סלרי, מאז שהייתי ילד. לא למדתי. אמנם הייתי רשום במשך 12 שנות לימוד, אבל רוב הזמן הייתי בשדה. גם בתקופת השירות הצבאי, עשיתי משמרות לילה וביום עבדתי במשק. אהבתי את העבודה במשק ונשארתי בה".

מיד לאחר השחרור מהצבא התחתן עופר וקנה משק בשרשרת.

משנת 1989 עופר מגדל סלרי וגם פלפל בחממות בטכנולוגיה גבוהה. בשנת 1993 קיבל את פרס היצואן המצטיין מטעם "אגרקסקו".

גם כיום מגדל סלרי וגם מעט חממות שבהן מגדל חצילים, עגבניות וזרעים של מלונים ועגבניות.

שתילת הסלרי מתבצעת בחודש ספטמבר". שותל 12-10 אלף שתילים לדונם. מרשת בטפטוף. לאחר 60 יום מתחילים לקטוף. הקטיף מתרחש בחודשים נובמבר עד אפריל. באפריל מתחילה עונה קצרה של סלרי אביבי, שקוטפים בתחילת יוני, ואז נחים עד לתחילת עונה החורף הבאה. עד תחילת עונת הסלרי הבאה מפעילים את החממות, גם כדי להעסיק את מערך כוח האדם.

מגדלים סלרי על שטח של 700 דונם, שהוא במילים אחרות יותר ממחצית הסלרי של ישראל. לולא מגבלות של מים ועובדים, היו מגדלים אף יותר.  

"אנחנו מגדלים את הזנים 'ספרטקוס' ו'טריגונה', שהם זני יצוא מובהקים בעלי חיי מדף ארוכים". כיום משווקים בעצמם. מייצאים לרוסיה ולמערב אירופה.

השנה סגרו להם את המים. "המים הם אמצעי הייצור הכי חשוב שלנו. לא ייתכן שנהיה תלויים בחסדיהם של עסקנים וספסרים. זהו מוצר של המדינה, והמדינה צריכה למכור לכל חקלאי פעיל במחיר הוגן, להוציא את העוולה הזאת ולחסל אותה, אפילו במחיר יותר יקר ממה שאנחנו משלמים, ובפרט שישקיעו בתשתיות כדי שיהיו עוד מים בשנים הבאות.

לא יכול להיות שמים לא יהיו שווים לחשמל או לרשת הכבישים, זה צריך להיות מוצר זמין". מחפש כל הזמן לגדל היכן שיש מים, והגידול נודד ממקום למקום. "ככה זה כבר 25 שנים. הייתי שותף של קיבוץ עין-צורים, עבדתי עם מושב זמרת, במשך כמה שנים עבדתי עם קיבוץ בארי ועכשיו אני עם מושבי הנגב, שזה תאגיד של 34 מושבי האזור. לא ייתכן שלמגדל כמוני, שמגדל ומייצא כבר 25 שנה, לא תהיה מכסת מים מספיקה".

לפני 5 שנים התחילו עופר ושותפו מאיר מזוז לעסוק בענף חדש, צנוניות ליצוא. כיום הם מייצאים 5,000 טונות של צנוניות בשנה. צנוניות הן פרויקט משותף בינם לבין קבוצת "אגו". תקופת הפעילות בצנוניות מקבילה לתקופת הסלרי.

לעופר גם בית אריזה חדש, בו אורזים סלרי וצנונית ליצוא. בית האריזה מכיל גם בית קירור, מחסנים וחדרי משרד, והוא משתרע על שטח של 2.4 דונמים.

כאשר נשאל עופר אם מישהו מילדיו רוצה להמשיך בחקלאות, השיב כי לא ייתן להם להתקרב לעסק עד שלא יסיימו ללמוד באוניברסיטה. אחרי הלימודים, השיב, שיעשו מה שטוב להם.

 

איציק אבוטבול, תדהר

איציק אבוטבול, בן 49, יליד המושב תדהר, נשוי לבת המקום + 5 ילדים. לאחר כיתה ח', פנה ללמוד במקווה ישראל, אבל נאלץ להפסיק כי המצב הכלכלי בבית היה קשה והיה צריך לחזור ולעזור. בבית היו 6 ילדים כאשר הוא הגדול מביניהם, כך מתחיל סיפורו על קורותיו כחקלאי. "גידלנו ירקות בחלקות שליד הבית. את התוצרת הקטופה היינו מביאים במריצה ואחר כך בסוס ועגלה... ככה התחלנו".

בשנת 1959 התחילו לגדול. "העזתי יותר והתחלתי לעבד יותר שטח, בעיקר תפוחי-אדמה, בצל ושום. בשנת 1995 כבר עיבדתי מעל 500 דונם". כיום איציק מעבד כ10,000- דונם.

איציק אבוטבול מייצא תפוחי אדמה. שאר המוצרים שהוא מגדל מיועדים בעיקר לשוק המקומי. הוא גדול מאוד בתפוחי-אדמה, בבצל ובשום ופחות מהם בכרוב ובשומר.

אשר למים, האגודה במושב מחלקת אותם לחקלאים האמיתיים. "אני חושב שהמדינה צריכה לתת לנו את המים ולא לספסרים. יש פה הרבה מושבים שלא מעבדים את האדמה אך שומרים את זכויות המים".

בינואר מתחילים לזרוע תפוחי-אדמה לעונת האביב וגם בצל. בחודשים מאי-יוני שותלים את הירקות ומתכוננים לזריעה נוספת של תפוחי-אדמה ובצל לעונת הסתיו.

בספטמבר שותלים את שיני השום. הכול ממוכן.

מגדל זני תפוחי-אדמה רבים. "בחו"ל אוכלים מה שטעים, ובארץ אוכלים מה שיפה".

עושה את השיווק לשוק המקומי בעצמו ונוסע הרבה לצורך זה. "אני מוכר לכולם, כי זה מקטין סיכונים. מנסה למכור כמה שפחות לרשתות".

איציק הקים בית קירור בנפח של 5,000 טונות, שבו הוא מאחסן את תוצרתו ובעזרתו הוא מווסת את השיווק.

אשר לדור ההמשך, הילדים של איציק עדיין צעירים, אבל שלושה מהם רוצים להישאר בחקלאות. איציק מקווה שעד אז המדיניות כלפי החקלאות תשתנה. על שר החקלאות יש לו רק מלים טובות, "הוא מנסה לשנות, אבל הידיים שלו כבולות, נערי האוצר הם שמכתיבים את המדיניות".

איציק אבוטבול הגיע לכל בכוחות עצמו. לדעתו אנשים מסוגו הם מהציונים האחרונים במדינה, ואילו המדינה שלנו בועטת בהם בתמורה. "המדינה שלנו לא אוהבת חקלאים. אנחנו שומרים לה על הקרקעות והיא בכוח רוצה לחסל אותנו. מה זה כל המסים על התאילנדים? ועל המים? הם מחסלים את החקלאים הקטנים ובסוף יגיעו גם אל הגדולים.

בסוף יישארו כמה חקלאים שלא צריכים להילחם יום-יום על ההישרדות הקיומית שלהם, אבל איך תיראה אז המדינה?".
 

 דורון שבתאי, שדה-משה

דורון הוא דור שני לחקלאים בשדה משה, ולדבריו אולי גם האחרון. לאחר סיום שירותו הצבאי חזר דורון למשק, למושב, אלא מה? לא חשבו אחרת באותם הזמנים. חקלאות הייתה דרך חיים רצויה ומכובדת. המשק של משפחת שבתאי היה מבוסס על ורדים ועל גידול תרנגולי-הודו.

תוך שנים הגדיל את המשק פי ארבעה וחמישה, הוסיף מטעים וחממות. בשנות ה-90 היה משבר בענף הוורדים, והם עברו לירקות. מאז הם מגדלים פלפל ועגבניות צ'רי בשיטה הולנדית. דורון עדיין חובש בגאווה כובע שני של מגדלי ענבי מאכל איכותיים. במשך יותר מעשר שנים שיווק באמצעות "ענבי טלי", ומזה שנה הוא משווק בעצמו.

ירקות הוא מגדל ב-30 דונם חממות, והשנה, בשל מצוקת המים, לא שתלו ב-6 דונמים חממות, והן עומדות ריקות.

"מכסת המים שלנו היא בעייתית", אומר דורון, "רק בשבוע האחרון סגרה לנו מקורות את המים לכמה שעות, בגלל שהמושב עומד לגמור את מכסתו. ההספקה חודשה, אך מצב כזה מחייב אותנו, כדי לא לסכן את הגידולים החקלאיים, לרכוש 'מים שחורים' ממקורות אחרים. המדינה יזמה מצב בו למי שיש מכסות מים רשאי לסחור בהן, במקום שיעשו קופה מרכזית למים ויקצו אותה לחקלאים לפי היקף וסוג הגידולים".

באופן היסטורי, הוא מסביר, המים ניתנו לאגודה, כך שכל אחד מ-62 המשקים בשדה-משה קיבל את החלק היחסי של המכסה. בפועל יש כאלה שכבר לא כל-כך פעילים, ולכן יזמו פעולה שעיקרה מניעת ספסרות במחירי המים. האגודה לקחה על עצמה את כל המכסה ומסבסדת כל חקלאי שלא פעיל ב-25 אגורות לממ"ק, כאשר השאר הועבר לחקלאים. דורון חושב שכך זה צודק, מפני שהשיטה שהייתה נכונה לפני עשרות שנים התעוותה ואיבדה את זכות קיומה. לדבריו, החקלאים הפעילים צריכים לשאת על כתפיהם את עלות החזקת מערכת המים, את התיקונים, את חידוש הבלאי, את ההרחבות ואת הניהול, ולכן, בצדק, המים צריכים לעמוד אך ורק לרשותם.

בעיה קשה נוספת היא הפועלים. השנה לא נכנסו עובדים זרים, כי מאז דצמבר 2008 נסגרו השמים. יש הסכם ולא מבצעים אותו. עכשיו אומרים שיהיה פתרון בדצמבר. "ניסינו מספר פעמים להעסיק ישראלים, אבל הם לא מחזיקים מעמד חוץ מאשר בבתי אריזה".

השנה החקלאית מתחילה במשקו של דורון בשתילת פלפל בחודשים פברואר-מרץ. קוטפים אחרי 120-100 ימים. מושכים עד פברואר הבא. באוגוסט שותלים צ'רי אשכול ועגבניות אשכול, כאשר קטיף ראשון מתבצע בתחילת נובמבר.

דורון אומר שהיו שנים טובות והיו רעות, אך בעיקרון, מי שעובד, משקיע ומפיק איכות טובה, יש לו "תמורה לאגרה...".

מה עם הדור השלישי?

לשאלתנו לגבי דור ההמשך במשפחה, השיב שהוא מקווה שאצלו זה לא יקרה, עד כמה שזה נשמע רע. "בגלל חוסר הוודאות בעניין מים, עובדים זרים ובראשם המדיניות הממשלתית, שמפריעה לחקלאות ומנסה לחסל אותה, אני לא רוצה לראות את ילדי בתחום הזה".

 

 

עמוס דבש, חצב

לאחר שירותו הצבאי הקים עמוס דבש חברה לגינון, ובערבים למד אדריכלות נוף. אחר-כך החליט שיש דברים אחרים שמעניינים אותו ולמד הנדסאות תוכנה. תוך כדי הלימודים נחלץ לעזרתו של אביו, ויקטור, שעבודות החקלאות כבר היו קשות לו. "זו הייתה הזדמנות בשבילי להרוויח משכורת", אומר עמוס, ומספר כי באותן השנים דמה המשק של אביו ל"גינת ירק". גידלו בו את כל סוגי הירקות, ואביו היה קם בשעה 3 בבוקר, מעמיס על הטנדר ונוסע לשוק, כך יום אחר יום. כל פרנסת המשפחה באה מ-6 דונמים וחצי של חממות ובתי רשת.

כיום משתרע המשק על 70 דונמים של חממות ובתי רשת, ומגדלים בו מוצרים ייחודיים, כמו למשל מלפפוני בייבי וזנים שונים של עגבניות צ'רי צבעוניות. השנה הכניסו לגידול הסדיר גם פלפל גמדי צבעוני ומתוק, והוחל ניסוי, שהתברר כמוצלח, בגידול קפיה, פלפל צר ארוך ומתוק.

מגדלים מלפפוני בייבי לשוק המקומי לאורך השנה כולה, ובתקופה מסוימת ליצוא. במשך שנתיים גידל אותם, ואיש לא רצה את סחורתו. הסוחרים לעגו לו. "הבית של אבא היה מלא חביות עם מלפפון מוחמץ שאיש לא רצה אותו". מדובר במלפפון קטן, באורך 9-7 ס"מ ובקוטר של 2-1.5 ס"מ. טעמו משובח, והוא מתאים לאכילה כמות שהוא.

עמוס האמין במוצר שלו ולא נכנע, אבל אז, באורח פלאי, נכנסה לתמונה קבוצת אדום, חברה ליצוא פירות וירקות מישראל. באותה העת, הבייבי מלפפון שלו הצליח לעורר עניין בבריטניה, והשאר היסטוריה. במאי מתחילה שתילת המלפפונים ליצוא. במהלך החודשים יוני ויולי הוא מייצא אותם לבריטניה. לאחר שהתמלאה מכסת היצוא, "מנקים את החממה, ותוך 10 ימים מכינים את בתי הרשת לשתילת עגבניות צ'רי".

כמו כולם, עמוס מזכיר ש"רוב הזמן שלנו הולך על שני נושאים, פועלים ומים, שתיהן בעיות קרדינאליות".

עמוס מדגיש שאינו מתלונן על הפרנסה אלא על התנהגות הממשלה, "שמערימה קשיים על כל צעד שלי, ולפעמים יש לי הרושם שהיא אינה מעוניינת בקיומה של חקלאות עברית".

עמוס מעיד על עצמו שהוא עובד קשה גם בשבתות וחגים, ולמרות זאת מוצא פנאי לעסוק בפעילות חברתית, למען חקלאים. "אני הדור החדש של החקלאים בישראל". סיים את דבריו, "העמיס" על הטנדר כמה חקלאים-חברים מחצב, ויחד יצאו להשתתף בהפגנה של חקלאי הערבה.

 

 

יורם פורטל, רינתיה

יורם פורטל, בן 55, נשוי + 4 ילדים, שנים מהם משרתים בצבא. בן למשפחה מרובת ילדים ובן ממשיך.

מיד לאחר השירות הצבאי (היה רס"ן במילואים ביחידה קרבית מובהקת) חזר למשק. לאביו הייתה רפת קטנה וכן לולים קטנים להטלה ולפטמים. הפרנסה הייתה מועטה, לכן בחר לפנות לגידול ירקות.

התחיל בגידול עגבניות במנהרות נמוכות על שטח של 5 דונמים. במקביל לעבודה בחקלאות נרשם ללימודי הנדסאות, אך נטש אותם באמצע משום שלא הצליח לשלב בין השניים והעדיף את החקלאות.

תוך שנים ספורות עבר גם לגידול פירות, במיוחד נקטרינות, שזיפים ורימונים. במקביל החל בבניית בית קירור, שישרת אותו בעיקר באחסון הרימונים, שלו ושל אחרים, המיועדים ליצוא.

בתחום הירקות מגדל כיום כרוב לבן וכרוב אדום, על שטח של 150 דונם. מתחיל לשתול את הכרוב באחד ביוני ועד 30 באוקטובר, מדי שבוע 7-5 דונמים. משתילה עד לקטיף מונים 70 יום בקיץ ו-120-90 יום בחורף, תלוי במזג-האוויר. השנה, בשל המחסור במים, החליט לשנות וריכז את מסת הגידול בחודשים ספטמבר-אוקטובר, כדי להיכנס לחורף ולהיעזר בגשמים. 

ליורם יש משאית משלו, ומדי יום הוא יוצא עם הסחורה לשוק. הקניינים מכירים אותו, הן בתחום האיכות והן באמינות של מועדי ההספקה. "אני עובד עם איש שיווק שמנחה אותי למי להביא סחורה, כמה ובאיזה מחיר, ויש דבר אחד נוסף חשוב, אני אוהב את העבודה שלי, החקלאות בעצמותיי". השנה קנה יורם מכונה לשתילת ירקות, שבאמצעותה הוא מקווה לחסוך חלק מעבודת הידיים בשתילה.

לדעתו של יורם, ישראלים בשום אופן לא יבואו לעבודה בחקלאות, בוודאי לא בקטיף, העמסה והובלה של כרוב. ומה באשר לדור המשך? לא מסתמן שלמישהו מילדיו יש מחשבה לקחת את המשק. יורם צופה בעיניים פקוחות, כי בתוך 20 שנה תיעלם החקלאות העברית ממרכז המדינה.

ומה הוא חושב על החקלאים הישראליים? הוא חושב שהם "בעלי מקצוע מעולים, ויותר מזה, הם אנשים מדהימים".

 

אורי רבינוביץ, צופית

אורי רבינוביץ נחשב לחלוץ של גידול תות-שדה בשיטת "ביו תות". הפעם שוחחנו אתו על גידול אבטיחי מיני.

אורי מגדל אבטיחים אישיים, קטנים, במשקל ממוצע של 1.5 ק"ג, כבר משנת 2003. את האבטיחים האלה הוא מוכר בבלעדיות לשופרסל.

לפני שנתיים פנו אליו מאוריג'ין זרעים וביקשו שינסה את גידול אבטיחי הננו שלהם. הוא הסכים ושתל חלקה של 10 דונמים מתוך 350 דונם של אבטיחי מיני אחרים. "התוצאות היו מדהימות והרבה יותר טובות ממה שהיה קיים בשוק עד אותו הרגע".

בתחילת אפריל שותלים מחזור ראשון של אבטיחים. מדי 10 ימים נשתל מחזור נוסף, על-מנת ליצור רצף שיווקי. השתילה האחרונה ב-31 ביוני.

קטיף ראשון מתבצע לאחר 75 יום ומסתיים במחצית אוקטובר. לאחר סיום העונה הוא משמיד את כל מה שיש בשדה ומחכה לגשמים.

בתקופת החורף אורי מגדל תפוחי-אדמה מיוחדים, כמו תפוחי-אדמה סגולים מהזן ויטולט, שהוא מייבא בעצמו, תפוחי-אדמה צהובים מהזן ראטה, הנחשבים לטובים בעולם, וכן וינסטון מהזן הרגיל הלבן ורוזנה מהזן האדום. מגדל גם בטטות מיני וגזר מסוג דורדון, וכמובן תות-שדה.

מאז העיסוק ב"ביו תות" למד אורי לתת לאויבים הטבעיים מקום מכובד במשק שלו, כדי שיילחמו עבורו. "המוצרים שלי אינם מוגדרים אורגניים, אך יחסית הם נקיים מאוד מפני שאני אוהב להשתמש באויבים הטבעיים הנמצאים בשפע".

בשנה האחרונה פתח אורי דוכן בשוק האיכרים בנמל תל-אביב, ולשמחתו הוא גילה שהקהל הקונה שם מתעניין בגזר עם עלים. עכשיו הוא מתחיל ניסוי רחב, יחד עם שופרסל, של שיווק גזר עם עלים, כמו באירופה. "הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שהעלים חייבים להיות זקופים ולא נבולים, וזה מדד איכות לטריות הגזר". 

 

 שמעון חי, אחיטוב

שמעון, בן 60, עלה לארץ בגיל 3 מעיראק, נשוי ואב ל-3בנות נשואות וסב לנכדים. אחיו, שמשון, בן 53, אב ל-4, שותף מלא. המשק כולל 80 דונם חממות, בהן מגדלים תות-שדה תלוי, עגבניות, והשאר מלפפונים. החממות נקיות, מטופחות ושמורות היטב. החממות שלו ושל שאר תושבי אחיטוב הוקמו בעזרת מענק ממשלתי של מינהלת ההשקעות. אחיטוב הפך להיות מושב המלפפונים, כאשר יותר מ-70 אחוזים של מלפפוני המאכל גדלים בו.

זעמו של שמעון מנותב לנושא המחסור בעובדים, שבשלו הוא נאלץ לחסל חלקות.

את תות-השדה הוא מייצא לאנגליה, למרקס אנד ספנסר. "כל שנה באות אלי משלחות של קניינים. השנה אמרתי להם, לאנגלים, שאני מוריד את הכמות, כי אין לי קוטפים. והם לא הצליחו להבין על מה אני מדבר. יש אבטלה ואין קוטפים? זה בלתי נתפס בעיניהם".

"אני נאבק על חיי ואפילו לא חולם להכניס למשק את הדור השני. משק כזה מטופח ויפה, שהשקעתי בו את מרב כספי ואת שנות נעורי וכוחי, ואז אתה מגיע לגיל שאפשר קצת לשבת בצד ולראות את פירות ההשקעה שלך, ובמקום זה אתה רואה את המשק שלך שוקע ויורד לטמיון".

שמעון מסכם, ש"כל שאני רוצה זה עובדים, לא רוצה כסף ולא כלום. במצב כזה כמו היום אינני יודע אם לשתול, כי מחר לא יהיה לי עם מי לקטוף".

 

 

יהושע הדר, שדה יעקב

שדה יעקב נמצא במערב עמק יזרעאל. יהושע הדר, בן 72, נולד וגדל בשדה יעקב. כאן, לאחר שחזר משירות צבאי מפואר, הקים את ביתו ואת משפחתו, ומאז הוא חקלאי, חקלאי גדול במונחים מושביים. "אנחנו מגדלים ירקות משנת 1960", אומר יהושע. במלה אנחנו הוא מתכוון גם לאשתו ירדנה, לבנו ארז ולבתו אורלי, שעובדים יחד עמו במשק. "כל הגידולים הם בשטח פתוח. בקיץ אנחנו מגדלים, בין היתר, כמה מאות דונם של דלועיים ועוד שטח של בצל. מגדלים חסה לאורך כל השנה, ובחורף מגדלים הרבה שומר, וגם צנון, צנונית, לפת, קולרבי, סלק וברוקולי.

הכוכב של הקיץ הוא המלונים. מגדלים בשטח של 400-350 דונם, הכל בהשקיה, חלק אדמה שלו וחלק בחכירה. אשר למים, איכשהו מסתדרים. המלון לא צורך כמויות גדולות.

מתחילים לשתול מלונים באמצע חודש מרץ, חלקם רגילים וחלקם מורכבים. השתיל המורכב טוב יותר אבל הרבה יותר יקר. ההבדלים הם ביבול. שותלים מדי 10 ימים במשך 4 חודשים. באמצע יולי השתילה האחרונה. יבול ראשון יש אחרי 70-65 ימים, ואחר-כך נכנסים השדות לקצב קבוע של 50 יום מהשתילה עד לקטיף. הקטיף נמשך במשך שבועיים-שלושה. כאשר נגמר היבול בשדה אחד, עוברים לשטח הבא בתור אחריו, עד סוף העונה, שמסתיימת בסוף ספטמבר - תחילת אוקטובר. אז מנקים את השטח ומגדלים עליו את ירקות החורף, כמו למשל שומר, ברוקולי וסלק. הכנת השטח נעשית שוב בינואר- פברואר, ואז מתחחים, עושים ערוגות ומחכים למועד השתילה החדש".

ירדנה, אשתו, היא המנהלת האדמיניסטרטיבית, אחראית על המשכורות והתשלומים לספקים, על החשבונות ללקוחות ועל הקשר עם הבנקים. אורלי מסייעת רק בעונת הקיץ, כאחראית על בית האריזה. במשך רוב השנה היא מורה ליוגה ולריקוד.

אף כי יהושע אינו חולם להפסיק לעבוד, בנו ארז מתעתד להמשיך את דרכו. 

 

רמי סווט, מנכ"ל מפעל "מילוז"

מילואות נוסדה באמצע 1960 כחברה בת של משקי המפרץ, אגודה שיתופית מרכזית לחקלאות. משקי המפרץ נוסדה בשנת 1948 כארגון קניות וכמוסד כספי משותף לקיבוצים ולמושבים השיתופיים בגליל המערבי.

באמצע שנות ה-60 הקימה מילואות את מילוז, מפעל לעיבוד עגבניות והדרים. בן-פורת, עובד בכיר וותיק במילוז, יודע לומר כי המפעל נוסד כדי לתת מוצא למגדלי העגבניות וההדרים של משקי המפרץ, הראשון גידול קיצי והשני - חורפי, כלומר כדי לתת תעסוקה למפעל לאורך השנה כולה.

לפני 8 שנים נמכר המפעל לקבוצת משקיעים, ובהם בנק הפועלים. רמי סווט הוא המנכ"ל העכשווי. רמי בן 56, והוא בעל ניסיון רב בניהול של עסקים ומפעלי תעשייה.

התחום המרכזי של מילוז, שהוא גם הנכס המרכזי שלו, הוא העגבניות, תחת שם המותג המפורסם "טל", בדמותו של חקלאי חייכן, עטור שפם, חובש כובע טמבל ובידיו ארגז עגבניות. קו מוצרי העגבניות מייצר מכלול שלם של מוצרים לשוק הסיטוני והקמעוני, במגוון אריזות, החל משקית של 15 גרם למסעדות המזון המהיר ועד לאריזה תעשייתית במשקל של טונה אחת.

התחום השני הוא תחום ההדרים, "שבו אנחנו עובדים רק עבור התעשייה ומכינים לה חומר גלם ובסיסים לתעשיית המשקאות", אומר רמי. כ80%- ממוצרי ההדרים מופנים ליצוא, ואילו בעגבניות להיפך, הרוב מיועד לשוק המקומי.

בישראל מגדלים כ-250,000 טונות עגבניות לתעשייה, והתוצרת נחלקת בין 5 מפעלים. מילוז יכול לייצר באמצעים הקיימים במפעלו יותר מ-100,000 טונות, הרוב רכז והשאר מוצרי עגבניות. בפועל מעבד המפעל כמחצית מהכמות לה הוא מסוגל, והמטרה שהציב לעצמו רמי היא לגדול עד ל-70,000 טונות. הגידול, מבהיר רמי, ייעשה בהתאם לגידול באוכלוסייה וביוזמות חדשות ביצוא.

בהדרים המצב פחות מזהיר. קיבולת המפעל היא 30-25 אלף טונות, בעוד שכיום הם  מעבדים רק כ-10,000 טונות. רמי מספר שהבעלים הקודמים הפסיקו כליל את פעילות ההדרים, כנראה בשל אי כדאיות כלכלית, ואילו "אנחנו חידשנו אותה לפני כשנתיים". מחצית התוצרת נשארת בארץ והמחצית האחרת מיוצאת לאירופה, לרוסיה ומעט ליפן.

ההיערכות לקראת העגבניות נעשית כבר בחודשים אוקטובר עד דצמבר, בהם המפעל מגדיר את היעדים לשנה הבאה "וכנגזרת של זה את היקף היצוא, ואז חותמים הסכמים עם המגדלים, על-מנת להבטיח הספקה יציבה של חומר גלם למפעל".

ההסכמים נעשים עם כל מגדל בנפרד, לפי הקווים המנחים והמוסכמים שנקבעו במו"מ עם ארגון מגדלי ירקות ומועצת הצמחים.

למילוז מחלקה חקלאית, שבה עובדים אנשי המקצוע, והם הגורם המקשר בין המגדל לבין המפעל, החל בקביעת הזנים, מועדי השתילה, מועדי הקטיף והחשוב מכל, השותפות בהליך הגידול, כדי שהמוצר יגיע לשער המפעל במיטבו.

בשער המפעל פקחים אשר בודקים את העגבניות, ולפי פסיקתם ייקבע גובה התשלום הסופי.

רוב המקרים למגדלים יש חוסן כלכלי, הם יכולים לעשות את כל הגידול בעצמם ואינם נזקקים למימון. בדרך כלל זו התארגנות של קיבוצים או מושבים, שיש להם יכולת קרקעית, ציוד ממוכן, מכסות מים, ידע וכמובן כסף, כדי לעשות גידול מוצלח ורווחי.

המפעל, בניהולו של רמי, פועל בנחישות לקדם את תוכניותיו לגדול ולהתחזק ולקדם יחד אתו את החקלאים שלו.

 

 יאיר אלוני, מנכ"ל מילוטל

יאיר אלוני, בן 65, נשוי + 4 וסב ל-6, חיפאי שהיה בעברו חבר קיבוץ עין-גב. כשעזב את הקיבוץ חיפש עבודה שתתאים לכישוריו כמהנדס תעשייה וניהול, והגיע למילוטל ב-1989. שנה אחר-כך עבר המפעל, שהיה קודם לכן מחלקה במפעל מילוז, לבעלות בנק הפועלים בהסדר חובות של משקי מילואות. ב-1994 נמכר לאיש העסקים אליעזר פישמן, שאוהב את מילוטל, מחזיק בו והוא עדיין בעליו היחידי.

מילוטל עוסק בשני תחומים, הקפאת ירקות והכנת צ'יפס, טוגני תפוחי-אדמה מוכנים לטיגון או לאפייה. קהלי היעד הם הישראלים. 80 אחוזים מתוצרת המפעל נמכרים בשוק המקומי, והשאר מיוצא לאנגליה, לארצות-הברית ולקנדה.

המוצר העיקרי הוא תירס, גרגירים או קלחים, ואחריו גזר, אפונה, שעועית ירוקה וצהובה, קטניות מבושלות ומוכנות לאכילה, בסך-הכל 12 מוצרים עיקריים וכן לקטים, המכילים תערובות שונות של ירקות למטרות שונות.

מילוטל מעבדת בשנה כ-40,000 טונות של חומר גלם, שהם בסופו של דבר 20,000 טונות של מוצר מוגמר.

במפעל עובדים 110 עד 150 עובדים, בהתאם לעונות השנה. לכל גידול יש עונה משלו, להוציא תפוחי-האדמה, שאותם מעבדים לאורך השנה כולה.

המפעל קונה מהחקלאים או מזמין מהם את הירקות בהתאם לתחזית שלו. החקלאי הוא זה שמגדל ואחראי לאספקת התוצרת למפעל, לפי הסכם שנסגר מראש עם ארגון מגדלי ירקות, שכולל מועדי הספקה, מחיר, איכויות, מפרטי קבלה ועוד.

יש במפעל מחלקה חקלאית, אבל, היא לא מתערבת בגידול, וזו אחריותו של החקלאי. המפעל מלווה אותו אך לא מתערב.

בחלק מהמוצרים, בתירס, באפונה ובשעועית, האסיף מתבצע באמצעות קבלנים. אותם קבלנים מלווים את תהליך הגידול ומתאמים עם החקלאים והמפעל את מועדי ביצוע האסיף. התוצרת מגיעה לשער המפעל, וכאן מתבצעת בדיקה על-פי מפרטי הקבלה שסוכמו מראש.

אין במילוז פרמיות. "אנחנו יוצאים מראש מההנחה שהחקלאי מספק תוצרת מעולה, ובהתאם לזה סוכם אתו המחיר מראש". עם החקלאים נבנית מערכת יחסים ארוכת שנים, שבנויה באופן יסודי על אמון הדדי, הבנה והתחשבות בצורכי החקלאים.

אשר לגידול בהיקף הייצור, הבעיה היא שיווקית, משיב יאיר, לא בעיה של כושר הייצור. בעשור האחרון הגדילו את היקף הייצור ביותר מ-50 אחוז.

במפעל לא קופאים על השמרים ומחפשים כיוונים חדשים. "בהחלט, יש רעיונות. בכל מקרה זה יהיה בתחום מוצרי חקלאות קפואים, ובינתיים עדיין אין מה לדווח".

 

 עמית דגן, מנכ"ל תאגיד חישתיל

בשנת 1968 עזב יחזקאל דגן עם אשתו ומשפחתו הקטנה הצעירה את קיבוץ בארות יצחק ועבר להתיישב במושב השכן, נחלים. יחזקאל החרוץ בנה לו שם משק חקלאי. הוא היה מראשוני מגדלי הארטישוק בישראל והגיע בכוחות עצמו לשדה של 150 דונם. בעת ובעונה אחת הוא גם שימש מזכיר ארגון מגדלי ירקות. איש רב פעלים.

כמעט 6 שנים אחר-כך, במסגרת סיור בארצות-הברית, הוא פגש אדם יקר, ג'ורג' טוד שמו, שבמקור היה מגדל גדול של כרוביים וחיפש שיטה כיצד להגיע לייצור שתילים בגודל אחיד. ג'ורג' פיתח והמציא את שיטת ה"ספידלינג", גידול של שתילים במגשית המכילה תאים נקובים בדמות פירמידה הפוכה. ככה התחילה שם המהפכה.

יחזקאל דגן, בחושיו החדים, הבין את גדולת ההמצאה מהר מכולם וקיבל את הזיכיון לייצור שתילים בשיטת חישתיל. החברה לקחה את השיטה והלכה אתה קדימה. החיסרון של השתילים בשיטה זו הוא מחירם הגבוה יותר, אך יתרונותיהם, אז כהיום, רבים. בראש ובראשונה השיטה מבטיחה יכולת שליטה בתכנון הייצור החקלאי. התכנון המוקדם הביא את החקלאי למצב שבו הוא מחליט מתי לגדל, והוא יכול להזמין שתילים ולקבלם בדיוק בזמן ובגודל הרצוי לו. השתילים מיוצרים בשיטות תעשייתיות, ולכן מאופיינים באחידות גבוהה, המאפשרת רצף איכות ואחידות התוצרת המשווקת, תוך שליטה מקסימאלית בתהליכי הגידול. מערכת שורשים מפותחת וניקיון ממחלות מבטיחים קליטה מהירה ומקסום התשואות המושקעות בשדה. יתרון נוסף הוא החיסכון במים. בעבר היו זורעים ומשקים, מדללים ושוב משקים, ואז מחכים לראות מהי התוצאה. "כיום אתה שותל שתילי חישתיל ומגיע להנבטה מלאה ואחידה, תוך חיסכון של לפחות 40 ימי השקיה", אומר עמית.

בתחילת 2008 חלו שינויים פרסונאליים חשובים בחישתיל. במסגרת השינויים מונתה מועצת מנהלים ל"חישתיל", הכוללת נציגים של הבעלים ושני דירקטורים חיצוניים. עוד הוחלט כי עמית דגן (45) ימונה למנכ"ל משתלות חישתיל ויחליף בתפקיד את אביו, יחזקאל דגן. עמית שימש בשנים האחרונות במגוון תפקידים במטה חישתיל, ובתפקידו האחרון היה מנהל חטיבת המכירות. יחזקאל דגן יעבור לכהן כיו"ר פעיל במועצת המנהלים של החברה.

עמית לא מעונין לדבר על עצמו אלא על החברה. "כיום חזון חישתיל הוא להיות חברת שתלנות מובילה וחדשנית בארץ ובעולם, כאשר אנחנו מייצרים פתרונות בחקלאות בעזרת טכנולוגיות חדשניות וכלכליות המתבססות על חזית הידע, למען שיפור איכות המזון והסביבה". עמית ממשיך, "הסוד מאחורי הסיסמאות האלה הוא שמאחוריהן ניצבים אנשים. אנחנו מפתחים טכנולוגיות שתלניות שפורצות דרך, בכל קנה-מידה ישראלי ועולמי". והוא מוסיף, כי "בכל מקום בו אנחנו נמצאים, אנחנו נחשבים מובילים ופורצי דרך בתחום השתלנות".

דוגמה לפריצת-דרך טכנולוגית היא ייצור שתילים בעלי שורש ישר. "גם שתילים אלה הם פרי פיתוח מקורי שלנו, והם הובילו את המכירות בסוף שנות ה-90. כל הצלחה שלנו זכתה באופן מיידי לחיקוי על ידי מתחרים. ככה זה תמיד, וזאת ההוכחה הטובה ביותר להצלחה".

דוגמה נוספת לקדמה ולפיתוח חדשני, שמציג עמית, היא נושא שתילי הירקות המורכבים, שהם הבסיס המוביל העסקי מתחילת שנות האלפיים. במסגרת תהליך ההרכבה, מורכב הירק (רוכב) על גבי מערכת שורשים (כנה) שמצטיינת בחוזק ובעמידות למחלות, כמו למשל, דלעת. אם ניקח את המלפפון לדוגמא, התוצאה תהיה מלפפון הדומה בטעמו ובתכונותיו למלפפון הרגיל, אך עמיד למחלות ולמזיקים כמו דלעת.

כדי להבין את עוצמת ה"מורכבים", יש לדעת כי חישתיל העולמית, כלומר התאגיד כולו, מייצרת כ-80 מיליון שתילי ירקות מורכבים מדי שנה, ובהם: עגבניות, אבטיחים, חצילים ומלונים. השימוש הרב בצמחים מורכבים קשור ישירות לשימוש הנמנע במתיל ברומיד, וכך תואם את החזון של החברה לשיפור ולהגנת איכות הסביבה.

לשאלתנו לגבי המחיר הגבוה של שתיל מורכב, השיב עמית כי "מחירו של שתיל מורכב אמנם גבוה פי 4 ממחיר שתיל רגיל, אבל בדונם שותלים פחות שתילים בגלל עוצמת הצימוח והיבולים הגבוהים. בנוסף, לא מחטאים את הקרקע ולא משתמשים בחומרים יקרים אחרים, כך יוצא שהעלות לדונם כמעט זהה. לעומת זאת, התמורה לחקלאי ולסביבה גדולות לעין ערוך".

בשורת החידוש האחרון של חישתיל בנושא שתילים מורכבים היא שתילי המלון, שעד לאחרונה לא הייתה הצלחה בפיתוחם. "במשך שנים לא הצלחנו לייצר שתיל מלון מורכב שייקלט בשדה וייתן את התוצאה המתבקשת. רק לאחר 7 שנות מחקר ופיתוח הצלחנו להגיע למוצר בו ישנה התאמה בין הכנה לבין הרוכב, וכך מתאפשר גידול של מלון מורכב תוך הקטנת עומד השתילה והגדלת היבול באופן משמעותי".

ומה באשר לשאר הירקות, "כיום, אנחנו עובדים גם על ירקות נושאי פרי אחרים, כמו למשל פלפל ומלפפון. כמו-כן, אני מעריך כי בשנים הקרובות תופענה בשוק מערכות אוטומטיות להרכבת שתילי ירקות, שיחליפו את כוח האדם היקר".

השתילה מתבצעת בעיקר ידנית, מפני שרוב השתילים נשתלים בחממות. "שתילה ממוכנת מבוצעת בשטחים פתוחים בגידולי מסה, כגון כרוביים, חסה ועגבניות לתעשייה, וזו שוב תרומה של חישתיל לחקלאות, בכך שייצרה שתילים חזקים, אחידים ואיכותיים שמאפשרים שתילה ממוכנת".

המחקר והפיתוח של תאגיד חישתיל מתבצע במשתלות בישראל וחלקו במשתלות בחו"ל. "לשם כך יש בחישתיל מחלקת מחקר ופיתוח המונה מספר אגרונומים בכירים, המופקדים על תחומי אחריות שונים, והם מפעילים כ20- אגרונומים המועסקים במשתלות שלנו בישראל, כשעל כל אגרונום מוטלת משימה ייעודית אחת או יותר. כל הידע מנותב למנהל המו"פ וממנו מועבר לכל המשתלות בתאגיד".

ערך חשוב מאוד בעיני עמית הוא הדבקות במטרה. לדבריו, "כ400- עובדי חישתיל בישראל הם החלק הפעיל בהגשמת החזון שלנו. יש בינינו כאלו שעובדים כאן מיום הקמת החברה".

עמית דגן החל לעבוד בחברה לאחר שירות צבאי בצנחנים. הוא עבד בכל מחלקות החברה, כלומר התחיל מלמטה והתקדם מעלה, ולכן הוא אומר בביטחון שהוא "מכיר את חישתיל, מקרוב". אחיו מוטי משמש מנהל מכירות כללי בחישתיל ואחיו ברוך מנהל מכירות אזורי.

"אהה... שכחתי לציין", נזכר עמית, "חישתיל בנויה להיות חברה משפחתית לדורות. זו חברה שכבר הדור השני נכנס לעבודה ורואה בה את מקומו, כאשר הוא מצדו מתחייב להעביר ליורשיו חברה טובה וגדולה יותר ממה שקיבל".

אשר לקשר בין חישתיל לבין חקלאי ישראל, עמית אומר ש"חישתיל צמחה והתפתחה יחד-עם החקלאות הירקנית הישראלית. אני לא יודע לומר מי תרם יותר, חישתיל לירקנים או להיפך, אבל, אני חושב שהסימביוזה הזאת הביאה אותנו להיכן שאנחנו נמצאים כיום".

 

ראיין וצילם: עזי בירמן

 

ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית © 2008, רח קפלן 2, ת.ד. 40006, מיקוד 61400 ת"א, טל 036090050 irgun@yerakot.org.il
כל הזכויות שמורות לארגון מגדלי הירקות בישראל © 2008